יום העצמאות בפרספקטיבה של חילול וקידוש השם

שיעור העוסק ביסודות היחס לקיום המדינה ולתקומת העם היהודי בארצו, מתוך פרספקטיבה של חילול השם בגלות וקידוש השם בשיבת ציון, תוך הדגשת הכרת הטוב, שותפות יהודית בתהליך הלאומי ושמחת יום העצמאות.

השיעור נפתח בפסוקים מיחזקאל לו כבסיס להבנת מצב הגלות בתור חילול השם — "עם ה' אלה ומארצו יצאו" — ושל הגאולה כקידוש שם שמיים. הרב מבחין בין חילול השם האינדיבידואלי לחילול השם הלאומי, שהוא בעיניו החמור ביותר: מצב שבו עם ישראל שפל בין הגויים ותלוי בחסדיהם. מכאן נגזרות שלוש נקודות מרכזיות ביחס ליום העצמאות: 1. הכרת הטוב — על בסיס דברי הרמב"ן על עמון ומואב, המסביר שמי שנעדרת ממנו הכרת הטוב אינו ראוי להיות חלק מעם ישראל. קיום המדינה — ריבונות, קיבוץ גלויות, יכולת הגנה עצמית, תחיית השפה העברית, ועצם העובדה שהעם היהודי שב להוביל בזירה הגלובלית — הם מחייבים הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא. הרב מביע צער על מי שאינו מסוגל לכך, ומייחס זאת לחשיבה של מאבקים יומיומיים המונעת ראיית התמונה הגדולה. 2. שותפות בתהליך — בהקבלה לחטא המרגלים, המוגדר כחטא החמור ביותר בתורה בשל פגם האמונה והמעוס בארץ חמדה, הרב קורא לציבור היהודי-תורני ליטול חלק פעיל בעיצוב המדינה, מוסדותיה וספרתה הציבורית. הוא מצטט את ספר "אם הבנים שמחה" של הרב טייכטל שראה בהתנגדות לעלייה ארצה גרסה מודרנית של חטא המרגלים. הרב מדגיש שהביקורת הלגיטימית על המדינה מחייבת מעורבות לתיקון, לא עמידה מן הצד. 3. שמחה טבעית — המדינה היא שלנו במובן המהותי, ו"רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו". כשם שיהודים בארצות הברית שמחים ב-4 ביולי, ראוי לשמוח ביום העצמאות בצורה נורמלית על מה שניתן לעם ישראל. השיעור מתייחס גם לשאלת הציונות החילונית — הרב מעריך את התקומה הלאומית כנקודה נכונה של תקווה מעשית, בהסתמך על דרוש הרמח"ל על הכיווי, אך מצר על הפרדתה מן הקדוש ברוך הוא ומן התורה. בדיון שנפתח בין המשתתפים עולות שאלות על יכולת ההלכה להתמודד עם ממשל ומשפט יהודי, ועל הצורך בבתי מדרש שיעסקו בסוגיות אלו. מוזכרים: ספר "אם הבנים שמחה" (הרב טייכטל), ספר "לוחות מדינה" (הרב וולדנברג), כתביו של הרב שאול ישראלי, הרב קורן, והרבי מסלונים.